• השוכל יוצר הגיון בעזרת מילים (מחשבה מילולית, הגיון מלשון הגייה)
  ואילו
• השוכלת יוצרת דמיון בעזרת החושים (חוויה)

ההבדל האמפירי, האובייקטיבי, בין השוכל לשוכלת נעוץ ביחסם לזמן ולמרחב:

• השוכל נע בזמן אך נייח במרחב (יוצר את תחושת הזמן)
  ואילו
• השוכלת נעה במרחב אך נייחת בזמן (יוצרת את תחושת המרחב)

ניתן לומר שהשוכל יוצר את העבר ואת העתיד, כיוון שהוא מאפשר לנו לחשוב, והשוכלת יוצרת את ההווה, שכן כל חוויה חושית תמיד נחוות בהווה. התיאוריה ממשיכה ומתארת הבדל אמפירי נוסף בין השוכל לשוכלת –

• השוכל היא פעיל
  ואילו
• השוכלת היא סבילה

במילים אחרות, אם נשים לב ניווכח שהדמיון תמיד מגיב למשהו – לקלט חושי, לזמן (הרגל), ולמחשבה המילולית. לדוגמא, כאשר אנו קוראים את המשפט ״היא אכלה תותים מצופים בשוקולד״ אנחנו נחווה תותים מצופים בשוקולד בדמיון (לרוב באופן חזותי, אך יש לציין שישנם אנשים שפשוט ״יחושו״ אותם בלי לראות דבר, או גם יריחו או יטעמו אותם). במילים אחרות, התוצר של השוכלת הוא בלתי רצוני. מאידך, נשים לב שההיגיון הוא פעיל – הוא נשלט בכוח הרצון, ומפעיל את השוכלת (אנחנו נדמיין את מה שנחשוב עליו).

ההבדל הזה משמעותי ביותר, כיוון שהוא פותח לנו צוהר בעזרתו אנו יכולים להבין חוויות שכליות שונות שעד כה לא יכולנו להבין (מפאת העובדה שכרכנו יחדיו את ההיגיון והדמיון מבלי להבדיל בניהם). לדוגמא, בעזרת התיאוריה אנחנו יכולים להבין טוב יותר מה קורה בהתקפה של הַלֶּמֶת (הפרעת דחק, הידועה בשם PTSD), ולפעמים גם לסייע לסובלים ממנה. הטראומה נחוות שוב ושוב בחושים השכליים – דהיינו השוכלת היא שיוצרת אותה – אך כיוון שהשוכלת היא סבילה אנחנו יודעים שיש טריגר שגרם לה להעלות את התמונות, התחושות, הטעמים והריחות הטראומטיים בדמיון. הטריגר הזה הוא לעיתים הקלט החושי החיצוני (כגון שמיעה של זיקוקים או סירנה), אבל לעיתים קרובות הוא השוכל עצמו – האדם חושב מילולית על האירוע והדמיון הסביל נוצר בתגובה, ובתגובה לכך נוצרת עוד מחשבה מילולית וחוזר חלילה, ללולאת אינסופית שגורמת לתסמונת הדחק.. עבדתי עם כמה הלומי טראומה שרק התובנה של ההפרדה בין הממחשבה לדמיון סייעה להם לפתח שליטה טובה יותר בהתקפים.

זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות למשמעות התובנה שאנחנו חווים את המציאות על שני שכלים ולא אחד. כיוון שבכל שניה נתונה רק שכל אחד שולט – השוכל או השוכלת – אנו מיד מוצאים מנעג דו-קוטבי לכל תופעת קצה נפשית. כפי שתקראו הלאה, תובנת שני השכלים היא אבן פינה לתובנות משמעותיות רבות אחרות כגון קוטביות מין התודעה (ראו מטה), קוטביות הזמן, קוטביות הלשון, קוטביות האוטיזם ועוד היד נטויה. 

מיני התודעה

תיאורית קוטביות השכל ממשיכה ומצביעה על כך שרק שכל אחד יכול לשלוט בעת ובעונה אחת – אנחנו או חושבים, דהיינו נוכחים בעבר או בעתיד, או חשים, דהיינו נוכחים בהווה. כמו כן היא טוענת שלכולנו נטייה מולדת לשליטה של השוכל או השוכלת, כך שישנם למעשה שני מינים לתודעה המטאפיזית האנושים – מוּפְשָטוֹלוֹגִים ומוּחָשוֹלוֹגִים (abstractoliteralis & concretoliteralis, בהקבלה):

• חוכמתולוגים הם אלו שהשוכל שולט בשכלם כברירת מחדל
  ואילו
• בינתולוגים הם אלו שהשוכלת שולטת בשכלם כברירת מחדל

ההבדל הזה גורם לסדרת הבדלים מהותיים באופן תפקודו של ההיגיון והזיכרון אצל מוּפְשָטוֹלוֹגִים מול מוּחָשוֹלוֹגִים, וכן בהבדלים משמעותיים בתחושת הזמן, בקלט החושי, ביכולת המילולית ועוד. ההבדל המשמעותי ביותר המצוין בתיאוריה זו שאותו נציין כאן הוא ההבדל באופן פעולת הזיכרון:

• מוּפְשָטוֹלוֹגִים זוכרים הגיון מופשט על פי הקשרו המילולי (הקשר מופשט), וממנו יוצרים דמיון מחודש של החוויה (וכתוצאה מכך סובלים משטיון יחסי של ההגיון המוחשי)
  ואילו
• מוּחָשוֹלוֹגִים זוכרים את החוויה על פי הקשרה בזמן (הקשר מוחשי), וממנה יוצרים מלל מחודש של החוויה (וכתוצאה מכך סובלים משטיון יחסי של ההגיון המופשט)

התיאוריה טוענת שהבדל זה הוא המקור והסיבה לקשיי תקשורת רבים בין בני האדם – ביחסים בין אישיים, חברתיים, ופוליטיים. כמו כן הבדל זה משפיע בצורה משמעותית על יכולותיו הקוגניטיביות של האדם, על יכולות הלימוד שלו, על הפילוסופיה האישית שלו ואמונותיו, וכן על כישוריו השכליים ונטיותיו הרגשיות.

* חשוב לציין שהמין התודעתי (המטאפיזי) המולד אינו תלוי במין הגופני (זכר או נקבה).

קרא/י עוד: תיאורית קוטביות הזמן